מהספרות על נחמיה כהן

"שער האריות" / סטיבן פרספילד

בספרו של סטיבן פרספילד מתועדים ומסופרים על מאורעות וגיבורים עיקריים של מלחמת ששת הימים

כך נכתב בספר לפי דבריו של אליעזר (צ'יטה) כהן על נחמיה אחיו :

נחמיה היה אז בן עשרים וארבע, סרן בסיירת מטכ"ל, היחידה בהא הידיעה של צה"ל. יחד עם אהוד ברק, ראש הממשלה לעתיד, היה נחמיה החייל המעוטר ביותר בצה"ל. הוא זכה לארבעה צל"שים ולעיטור המופת.

חודש קודם לכן הועלה נחמיה לדרגת סרן, והועבר לשרת בחטיבה 35 – חטיבת הצנחנים - בתפקיד מ"פ (מפקד פלוגה). ההעברה נועדה להעניק לו ניסיון בפיקוד על מסגרות גדולות מאלה שהורגל בהם - הצוותים הקטנים בני שנים עשר הלוחמים שביחידות המיוחדות.

התאריך היה ה-15 למאי, יום העצמאות. אשתי אלה ואני, לקחנו את הילדים לצפות במצעד צה"ל בירושלים המערבית. נחמיה התקשר והזמין אותנו לבוא ולבקר אותו בעמדת הפיקוד שלו. "זה לא מסוכן", אמר לנו, "תביאו את הילדים."

עמדת הפיקוד של נחמיה הייתה באבו טור, באמצע שטח ההפקר. אבו טור היא הגבעה הגבוהה ביותר, ממש מדרום לעיר העתיקה. העמדה שולטת על הדרך מירדן לירושלים ועל הכניסות הדרומיות לעיר העתיקה.

הכוח של נחמיה מנה כחמישים צנחנים, שהיו פרוסים בעמדות לאורך קו שביתת הנשק, ארבעה-חמישה איש בכל עמדה. המפקדה שלו הייתה ממוקמת בווילה בנויה מאבן ירושלמית אדמדמה, שהייתה נטושה קרוב לעשרים שנה, מאז הקרבות של 1948. השטח סביב לבית היה מלא בגדרות תיל, מחסומים, עמדות מקלעים ושלטי אזהרה מסכנת מיקוש. בית יפהפה שניצב באמצע חצר גרוטאות גדולה.

במורד הגבעה היו עמדות וביצורים של הלגיון הערבי. אלה היו יחידות העלית של המלך חוסיין. החיילים שאומנו על ידי הבריטים, ונודעו בכפיות המשובצות אדום-לבן שעל ראשם.

נחמיה ואני בילינו שעתיים יחד. עלינו על הגג הגבוה והשטוח של הווילה. השטח מסביב נראה כמו כל מוצב או עמדה המאוישת בידי חיילים צעירים – שקי חול ומשקפות גדולות, ארגזים של מנות קרב, מזרונים מקופלים בפינות החדר, וחגורי קרב, כלי נשק וקסדות, מסודרים בחצי גורן בכוננות לפעולה.

צריך להבין שנחמיה ואני באנו ממשפחה מאד מאד פשוטה. גדלנו כשאנחנו משחקים בסמטאות, ברחובות הצדדיים ובמדרונות המסולעים של עיר שלא יכולנו לטעון שהיא שלנו. ירושלים הייתה אז תחת השלטון הבריטי. ישראל לא הייתה קיימת. לנו היהודים לא הייתה מדינה.

כאשר קמה המדינה ב-1948, ניצח צבא ירדן במלחמה על ירושלים. הלגיון הערבי דחק את כוחותינו מהעיר העתיקה, וחייליו העלו באש יותר מחמישים בתי כנסת, לקחו בשבי את המגנים, וגירשו את כל יתר היהודים.

נחמיה אני הבנו היטב את מה שהתרחש, וכבר כילדים שנאנו זאת. כאשר גדלנו, התגייסנו לשרות צבאי, תחילה כחיילים ואחר כך כקצינים. חדלנו לדבר כילדים והתחלנו לתכנן כאנשי צבא מקצועיים. נחמיה הוא צנחן ואני טייס. עכשיו הכול תלוי בנו, ועלינו מוטלת המשימה.

כך נראה המצב בעיננו, נחמיה ואני, על גג הווילה בשטח ההפקר. שנינו הבנו שהמלחמה תפרוץ בקרוב. "האם זה לא מתסכל אותך, אחי" שאלתי, "להיות תקוע כאן בירושלים, כאשר המלחמה תתחולל בוודאי בסיני או בגבול הסורי"?

כפי שהבנתי את המצב אותו רגע, המלחמה לא תגיע לעיר הקדושה. ירדן לא תסתכן ולא תתקוף את ישראל מחשש שמא תובס. ומאידך, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעשות את הצעד הראשון –המעצמות הגדולות לעולם לא יניחו לה לתקוף.

מגג הבית עליו עמדנו נראתה חורשת עצי הצפצפה מעל הכותל המערבי – המקום הקדוש ביותר לעמנו - קרובה כל כך, כאילו ניתן לגעת בה, ועם זאת מנותקת מאתנו בגלל גדרות התיל, שדות המוקשים ועמדות הלגיון הערבי.

"תראה אחי את הר המוריה", אמרתי, "המקום שבו עקד אברהם את יצחק, במרחק נגיעה מכאן. ושם אתה יכול לראות את קבר דוד ואת שרידי הרובע היהודי. כל אלה שייכים לנו, מה מונע מאתנו לקחת זאת בחזרה, אחויה?" כמנהג משפחתנו, השתמשתי במילה הערבית לאח. "אנחנו צריכים לחכות שהאו"ם או המעצמות הגדולות יתנו לנו רשות? לירדנים אין כל זכות היסטורית על העיר העתיקה. היא מעולם לא הייתה חלק מהממלכה שלהם. הם השתלטו עליה בכוח ב-1948!"

שאלתי את נחמיה מה לדעתו היו האמריקנים עושים לו היו במקומנו. האם הצבא שלהם היה ממתין אפילו דקה אחת לו כובש זר היה משתלט על שדרות פנסילבניה? האם היו הבריטים עומדים בחוסר מעש עם מדינה זרה הייתה משתלטת אפילו על נתיב אחד בכבישי לונדון? ומה היו הרוסים עושים?

אני יכול לשמוע את התשובה של נחמיה, כאילו עמד לפני ברגע זה ממש. "אחויה", אמר, "אם המלחמה תפרוץ, היא תגיע גם לירושלים. אנחנו נשחרר את העיר העתיקה." לא האמנתי לו. חשבתי לעצמי, שהוא רק מדבר מהרהורי לבו. כל ההתראות בשלב זה היו על מלחמה נגד הסורים, נגד המצרים, נגד העיראקים. לא הייתה כל התראה על מלחמה עם ירדן.

"זה יקרה", אמר אחי, "אתה עוד תראה."

התחבקנו, וכך נפרדנו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את נחמיה בחיים.

אחי הצעיר – אני מבוגר מנחמיה בשמונה שנים – נשלח עם הפלוגה שלו להצטרף ליתר כוחות חטיבת הצנחנים 35 סמוך לגבול המצרי. הוא נהרג בעזה, ביומה הראשון של המלחמה.

אותו יום נשלחה טייסת המסוקים שבפיקודי למשימות חילוץ פצועים בצפון סיני וברצועת עזה. קריאת החרום הגיעה לאוזני ברשת הקשר של הטייסת: "פצועים רבים ליד העיר עזה." שלחתי אחד מהטייסים שלי, את ראובן לוי, לבצע את הפינוי. מעולם לא עלה על דעתי שאחי נחמיה עלול להיות בין ההרוגים. הוא היה פיקח מדי, מוצלח מדי. שום דבר לא יכול לקרות לו. לוי קיבל פקודה מהקצין האחראי בשטח שלא לומר לי דבר על נפילתו של נחמיה. "צ'יטה הוא מפקד טייסת חיוני ביותר", נאמר ללוי, "המדינה זקוקה לו ביכולת מלאה."

וכך טסתי ימים ולילות במשך המלחמה כולה, ברצועת עזה ובסיני, בגדה המערבית וברמת הגולן, מבלי לדעת דבר על מה שקרה לאחי. ביומה האחרון של המלחמה, שעה שכל עם ישראל נהר לירושלים המשוחררת כדי לגעת באבני הכותל ולהיווכח במו עיניו בנס שהתרחש, למרות שרבים לא האמינו שיקרה, ישבתי במשרדו של מפקד הבסיס בתל נוף, שם הודיעו לי סוף סוף שאחי לא זכה להגיע ליום גדול זה. באותו רגע, חרב עלי עולמי.