נחמיה כהן ז"ל

נחמיה כהן ז"ל

 

סרן נחמיה כהן בן שלום ושושנה, שעלו לארץ מתורכיה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נולד ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) בירושלים.

בתקופה קצרה יחסית לפני מלחמת ששת הימים, השתתף נחמיה כחייל וכמפקד במספר רב של פעולות מודיעין. ביצע משימות קשות ומסובכות בצורה ראויה לשבח תוך גילוי שיקול דעת, אחריות ודבקות במטרה בשטחי מצריים, סוריה וירדן. על פעולות אלה קיבל 4 צל"שים ומכתב הערכה מאת הרמטכ"ל ואת אות המופת שבגינם הוא מוכר, עד היום, כחייל המעוטר ביותר בצה"ל [יחד עם אהוד ברק].

נחמיה סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר "בית הכרם" ולאחר מכן למד בתיכון "בית חינוך" אולם בכיתה י' נאלץ לעזוב את בית הספר. נחמיה המשיך בלימודי ערב וסיים את המבחנים הנדרשים. בשעות הפנאי אהב להאזין למוסיקה וכך הפך לאספן של תקליטים. נחמיה גם אהב קריאת ספרים, במיוחד ספרות והיסטוריה צבאית.

בנובמבר 1961 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת מטכ"ל. ביחידה זו עבר את תקופת השירות הסדיר. לאחר מכן נשלח לקורס קצינים מטעם יחידתו וסיים אותו באוגוסט 1963 בהצטיינות. נחמיה חזר ליחידתו בדרגת סרן ושירת בה עד פברואר 1967. בשנה זו נחמיה נשלח לצנחנים כסגן מפקד פלוגה, על מנת ללמוד ולחזור לתפקיד בכיר ביחידה.

נחמיה השתתף באופן פעיל במלחמת ששת הימים ועם נפילת מפקדו קיבל נחמיה את הפיקוד לידיו והוביל את אנשיו לקרב שנערך ליד חירבת זיתון באזור עזה, כשהוא נמצא בזחל"מ הראשון שחדר לשטח, למרות אש האויב שניתכה עליו.
באותו הקרב, ביום כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נחמיה נהרג והובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי. לאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.
נחמיה זכה לחמישה ציונים לשבח שאחד מהם הומר לעיטור המופת ולכמה מכתבי הערכה על פעולותיו הביטחוניות. הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל, התבטא פעם כי אין הוא מכיר "קצין מעולה כל כך בעל הישגים מרשימים כל כך שתרם לביטחון המדינה כמו נחמיה".

 

סיפור הקרב

גדוד 202 שהיה בהמתנה ליד קיבוץ נירעם היה אמור להשתתף בכיבוש עזה. משימת הגדוד הייתה לכבוש את תל עלי-מונטאר ולסייע בכך לפריצת הדרך לעזה. עם פרוץ הקרבות החל הגדוד החל לנוע ליעדו בהובלת המ"פ יחיאל אמסלם והסמ"פ נחמיה כהן.

הפלוגה הגיעה בצהריים לצומת חרת-דרג' ונתקלה בייעד מבוצר, לפי ידיעות מודעיניות קודמות נודע כי היעד מאויש בכוח קטן יחסית. הפלוגה הייתה אמורה להסתער ולכבוש יעד זה ואכן המ"פ נתן את הפקודה וחייליו החלו בהסתערות על היעד. הלחימה הייתה קשה אך היעד המבוצר נכבש.

המ"פ יחיאל אמסלם נהרג בלחימה זאת וחייל נוסף נפצע. ההלם היה גדול אך הפלוגה והגדוד הבינו שיש לשכוח מהכאב ולהמשיך הלאה, לכן ניגש המג"ד צבי ברזני אל נחמיה כהן והעביר לו מיד את הפיקוד על הפלוגה. נחמיה לקח את הפיקוד וחבר לגדוד שהיה כ-2-3 קילומטרים ממנו.

במהלך חילופי האש נפגע הזחל"מ האחרון בשיירת וכאשר נחמיה והקשר שלו הוציאו ראשם מהזחל"מ על מנת לבדוק מה עלה בגורלו, נפגעו מצרור יריות ויש להניח ששניהם נהרגו במקום.


משה טל, אחד מהקצינים בפלוגתו של נחמיה תפס את הפיקוד על הפלוגה והמשיך להתקדם לעבר הגדוד במטרה להגיע 

ליעד מבוצר יותר. יעד זה אינו היה בתכנית ולכן כאשר הגיע הפלוגה ליעד זה נפתחה עליהם אש משני טנקים מצריים, הפלוגה השיבה באש והצליחה לנטרל טנק אחד והשני נסוג לאחור. הפלוגה המשיכה להתקדם עד שהגיעה לגשרון, שם המתינה. בבוקר למחרת חברה הפלוגה לכוח שריון ממנו הצטיידו בתחמושת וג'יפ.

עם המעט שהיה להם יצאו לחפש את החיילים הנעדרים ולאחר שלושה ימים של חיפושים מצאו אותם- פטר, שנפצע בראשו, שם טוב שגם הוא היה פצוע ונחמיה שנהרג. הם אספו את חבריהם, הגיעו לקיבוץ נחל עוז וכאן הסתיימה המלחמה עבור הפלוגה והגדוד כולו.

 

מדברי אליעזר (צ'יטה) כהן, אחיו של נחמיה:

"על אף הסערות שבמרכזן חי, נחמיה תמיד חייך, תמיד היה רגוע. גם כשכולם מרטו שערות מדאגה סביבו הוא היה רגוע וידע מה הוא רוצה ומה הוא עושה. חכם, שיטתי ופשוט עד גאונות. תמיד דרש מעצמו יותר משדרש מאחרים. הוא בא לעיתים קרובות לפגוש אותנו, לספר מה קרה ואיך הוא הסתדר עם עניינים שונים. להניף את ילדי- אמיר, יובל ותמר ולהתגלגל איתם על הדשא. תמיד פשוט, לא מסובך. אהב את עוגת התפוחים של אשתי אלה ותמיד העדיף ללכת איתה לתיאטרון או לעשות מה שאחרים לא עשו איתו מעולם, כמו להתווכח על מה עיקר ומה תפל, או על ספר שמעניין או מדוע לא, או לזכור את כל המילים של כל שיר.... רבות חשבתי בימי המלחמה מה היה אומר על "ירושלים של זהב", השיר שממנו לא הספיק להנות". 

אליעזר (צ'יטה) כהן בבית נחמיה לצד תמונתו של נחמיה אחיו. 

אלוף משנה אליעזר ("צ'יטה") כהן היה טייס קרב ומפקד טייסת 124, טייסת המסוקים הראשונה והמובילה של חיל האוויר הישראלי. היה מנהל נמל התעופה בן גוריון וחבר כנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו.

ב- 1965 השתתף ב"מבצע כחל" בו הטיס בראש מבנה של שלושה מסוקים כוח של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של אחיו (נחמיה כהן ז"ל), לפעילות בעומק שטח מצרים. בעקבות הצלחת המבצע הוענקו לשני האחים ציונים לשבח שהומרו ב- 1973 לעיטור המופת. זהו היה המבצע הצבאי הראשון בעקבותיו הוענקו לשני אחים צל"ש.


 

אביב שישים ושבע/ איציק בנבנישתי, אחיין של נחמיה
(לזכר סרן נחמיה כהן הי"ד 50 שנה לנופלו) 

באביב ההוא של שנת 67'

חלב חיטה לא נאכל,

לחמץ היה בעינינו,

הירוק לא היה צבעו

של שדה החיטה,

ירוק היה צבע המלחמה,

אשר קצרה בנו חרב.


נחמיה ימי מותך

כופלים ימי חייך,

ובך הזמן קפא

עצר מלכת,

לנו היית

כשה נעקד,

עלה- אשה, ריח ניחוח

לפני אלוקי אברהם,


שלום אביך לא ידע,

נכספה וגם כלתה נפשו

לצעיר ילדיו,

לשה אשר בבניו,

מיאן להנחם. קדרו פניו,


אמך כשושנה נבלה

נשרו עליה

אדמתה יבשה

עזבה מקור מים חיים,

בהר המנוחות

כמו במרגש המדרים

אתה נמצא בשורה הראשונה

חמישה ציונים ואין ספור כוכבים

ממעל כאלף עדים

את שירת חייך מספרים.


משפחה, חברים,

עומדים לזכרך וזוכרים,

ואתה בינינו נוכח ונפקד

כבר חמישה עשורים.


אני מסתכל בחבריך

אפור ושיבה

זרעה בשערם,

כעצי זית נידמו בעיני

פירותיהם הבשילו,

מדי שנה בשנה

מגיעים הם לכאן

כאל פי הבאר

לגלל את האבן

להרוות צמאונם,

וצללית דמותך

בדמותם.


אומרים מהותו של אדם

נשקפת בשמו

ואני לא מצאתי נחמה.